אמש (שני) והערב (שלישי) עולה בתל-אביב מופע מיוחד, שכותרתו "שמונה פסנתרים ו- 16 פסנתרנים על במה אחת". הרעיון מקסים: לקבץ יחדיו 16 פסנתרנים ופסנתרניות ישראלים, שרובם מבוססים בחו"ל ולכולם קריירות מצליחות. בין ה- 16 יש שמות מוכרים מאוד מהצמרת המקומית והעולמית: עידו בר-שי, רומן רבינוביץ', אלון גולדשטיין, תמר הלפרין, עינב ירדן, דויד גרייסלאמר, בנימין הוכמן, דואו הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג ורבים אחרים. עוד בולט בהרכב שמו של שלומי שבן, שכזכור היה בעברו פסנתרן קלאסי. ברוב הקונצרט ניגן שבן כמו הסולנים האחרים, ובאחד ההדרנים גם שר את אחד משיריו כשהיתר מלווים אותו בנגינה.
את תכנית הערב ערכו דואו הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג, והיא כוללת יצירות מקוריות לצד עיבודים למספר משתנה של פסנתרנים. הרפרטואר נע בין פטיפורים נחמדים (הואלס המפורסם מ"סוויטת הג'אז" של שוסטקוביץ', "אלינור ריגבי" של לנון/מקרטני, "ממבו" של ברנשטיין ועוד) לבין יצירות משמעותיות יותר. בראשן של אלו ניצבה "מבוא, פוגה כרומטית ופולקת קרקס" מאת רון ויידברג, שלטעמי היתה שיא הערב מבחינת עומק ומשמעות מוזיקלית. ממש מוזיקה טובה. מלאכת הניצוח ביצירות שדרשו זאת נמסרה לדוד גריילסאמר, שהוא לא רק פסנתרן אלא גם מנצח מעולה. ההנחייה, של אביגיל ארנהיים, נעשתה בצורה מקצועית ועניינית.
הערב שפע כישרון וחדוות נגינה, וניכר היה שהפסנתרנים נהנים מאוד מהמפגש ומהעבודה המשותפת הנדירה. עם זאת, רגע מביך מאוד נרשם בביצוע היצירה Piano Phase של סטיב רייך (בעיבוד לשמונה פסנתרנים). זוהי יצירה מינימליסטית ארכנית שמאוד לא התאימה לקהל, שנראה שלפחות חלק ממנו הגיע כדי להתבדר ולאו דווקא כדי לחוות חוויה מוזיקלית. המפגש בין המינימליזם הנקשני של רייך לבין הוולגריות הישראלית היה קטסטרופלי: זמן מה לאחר תחילת הנגינה צעקה מישהו בקהל "בראבו" והתחילה למחוא כפיים, רמז עבה לכך שנמאס לה מהיצירה והגיע הזמן לסיים ולהתקדם. ככל שהתקדמה הנגינה הצטרפו עוד קולות ושריקות מהקהל, למבוכתם הרבה של הנגנים שנאלצו לסמן לקהל שיהיה בשקט. זה היה רגע מביש ממש – ומצד שני, אולי הוא מעיד גם על בחירה לא נכונה של רפרטואר לערב מהסוג הזה (בעיקר הערכת יתר של סבלנות הקהל שאינו קהל "קלאסי" רגיל). מקורבים להפקה הבטיחו שימצאו דרכים להציג את היצירה בצורה יותר ידידותית בקונצרט היום (שלישי), ונקווה שזה באמת יעבוד.
מעבר לצד המוזיקלי היה משמח ומרגש לראות את כל משתתפי הערב על הבמה, ולהיווכח בפעם האלף כמה כשרונות גדולים יצאו מישראל לעולם. השמחה הזו מהולה גם בעצב, כי רוב הפסנתרנים האלו מגיעים לארץ רק אחת לתקופה ועיקר חייהם נמצא בחו"ל – במקומות שבהם קל יותר לחיות ולהתפרנס ממוזיקה. כמה חבל.
צילום: יואל לוי
שלום לכולם, אני שמח לארח היום באתר רשימה מרתקת מאת ד"ר אורי רום מבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. הרשימה נשלחה היישר מלייפציג, בה שוהה ד"ר רום לרגל כנס מיוחד ב"ארכיון באך" בעיר. מקווה שתמצאו ברשימה עניין כפי שמצאתי אני…
שתי השאקונות ה"חדשות" של באך ויובל 75 לארכיון באך בלייפציג – מאת ד"ר אורי רום
לפני שבוע בדיוק נחשפו בכנסיית תומאס הקדוש בלייפציג שתי יצירות "חדשות" מאת יוהן סבסטיאן באך באירוע מתוקשר שהועבר בשידור ישיר ע"י רשתות מובילות ברחבי העולם.
ניתן לצפות בתיעוד זמן-אמת מהאירוע בלינק היו-טיוב (התחלת הביצוע 15:25).
כנסיית תומאס הקדוש אמנם לא התפקעה ממבקרים (באירוע נכחו כ-200 איש), אבל מנתוני הצפייה בסרטון, נראה שכבר כ-80 אלף צופים נחשפו אליו.
העוגבר והמנצח ההולנדי טון קופמן, שהוא גם נשיא ארכיון באך, ביצע את שתי היצירות הקצרות, אותן קישט למכביר ברוח סגנון הביצוע הצרפתי. כמו כן היו נאומים של פוליטיקאים ברמה המקומית והפדרלית והסבר קצר של מנהל ארכיון באך, פרופ' פטר וולני, על התגלית הסנסציונית.
לינקים לשתי הרשומות החדשות באתר "באך דיגיטל":
מדובר בשתי שאקונות לעוגב שבאך חיבר כנראה בתקופת פעילותו בארנשטדט, שם נשא במשרתו הראשונה כנגן עוגב בין 1703 ל-1707. כתבי היד של שתי השאקונות ידועים כבר מזה זמן רב כחלק מאוסף של קטעים לעוגב השמור בספריה הבלגית המלכותית בבריסל, כך שבעצם לא מדובר בתגליות חדשות. החידוש הוא הזיהוי ברמת ודאות גבוהה כיצירותיו של יוהן סבסטיאן באך, שאליו הגיע פרופ' וולני כעת, לאחר עבודת מחקר מורכבת ודקדקנית בת שנים רבות. מלאכת הזיהוי נקראת כסיפור בלשי (ניתן לקרוא על התגלית באתר ארכיון באך). הרכיב המרכזי היה זיהויו של המעתיק שהיצירות השתמרו בכתב ידו. מדובר באורגניסט בשם סלומון גונטר יון (John) ששמו עלה לפני כמה שנים כתלמידו של באך בתקופת שהותו בארנשטדט ווימאר. אולם יון עצמו איננו חתום כמעתיק על השאקונות (וגם לא על יצירות אחרות של באך שהשתמרו בכתב ידו, למשל הגרסה הראשונה לפוגה על נושא של אלבינוני בסי מינור). על מנת לאמת את זהות המעתיק, וולני הצליב את כתב היד של השאקונות עם חומרים ראשוניים שונים לחלוטין: פרוטוקולים מנהליים ומשפטיים בכתב ידו של יון מהתקופה שבה הועסק כלבלר באחוזה פרטית באזור מרכז–מזרח גרמניה – חומרים אלה השתמרו בדרך נס וצצו מחדש לפני שנים ספורות.
אם הסיפור הבלשי הזה נשמע מאוד ספקולטיבי, השתכנעתי מהאזנה ליצירות שבהחלט יש מקום לשייך אותן לסגנון המוקדם של באך. כנדרש משאקון, שתי היצירות מתחילות על הפעמה השניה (במילון המוזיקלי שלו, ז'אן ז'אק רוסו מגדיר זאת כמאפיין של הז'אנר) – זאת בדומה לשאקון מתוך הפרטיטה השניה לכינור סולו. יתירה מזאת, השאקונה הראשונה כוללת פוגה המבוססת על נושא הבאס, באופן המזכיר את הפסקליה לעוגב בדו מינור המאוחרת בכמה שנים. באופן מוזר משהו, לאחר הפוגה, היצירה חוזרת מתחילתה על חטיבת הווריאציות פעם נוספת. בשאקונה זו בולט מימד אקספרימנטלי גם בטיפול בנושא הבס: בניגוד למוסכמות הז'אנר, תבנית הבס החוזרת היא בת שבע תיבות (ולא שמונה), ובמהלך היצירה היא איננה קבועה ומתארכת באמצעות חיקויים בין הידיים עד לכדי 16 תיבות. השאקונה השניה בלה מינור היא פחות אקספרימנטלית, המנגינה הפותחת ביד ימין מזכירה את נעימת הקנטטה "ממעמקים" (רי"ב 131). לטענת וולני, שתי היצירות מראות סינתזה בין אלמנטים צרפתיים וגרמנים ולפחות הראשונה בהן מבטאת רוח אקספרימנטלית ואמביציה קומפוזיטורית שלא ניתן היה למצוא אצל אף מלחין אחר באזור זה בתקופה האמורה.
במקביל לאירוע החשיפה, שתי השאקונות יצאו לאור במהדורה מהודרת וניתן כבר למצוא את התווים ברשת. בימים הספורים שחלפו מאז, אורגניסטים בכל רחבי העולם החלו לבצע ולהקליט את היצירות. אין ספק שלא מדובר ביצירות בשלות, מהוקצעות עד הפרט האחרון, כמו יצירותיו המאוחרות יותר של באך. אבל מי שבקיא בבאך המוקדם, יגלה הרבה קווים מקבילים. במיוחד מרענן לגלות את באך האקספרימנטלי, כשהוא משתעשע בחיקוי ז'אנרים צרפתיים באופן פרוע משהו ולא לגמרי עקבי.
קונצרט החשיפה היווה קדמה לסדרה של אירועי חגיגות יובל ה-75 לקיומו של ארכיון באך, שנוסד ב-1950 ופעל עד 1989 תחת שלטון מזרח גרמניה. באירוע יום הולדת חגיגי ביום חמישי שעבר השתתפו שלושה מנהלי ארכיון באך האחרונים: לצד המנהל הנוכחי, נכחו כריסטוף וולף, חוקר מוצרט ובאך מוביל שניהל את הארכיון עד לפני כמה שנים, וכן המנהל הישיש שכיהן במשך חלק ניכר מהתקופה הקומוניסטית, האנס יואכים שולצה. לאחר הרצאת עוגן על תולדות הארכיון מאז הקמתו, התקיים דיון שולחן עגול בו השלושה סיפרו כיצד הגיעו למחקר באך וחלקו חוויות אישיות מניהול הארכיון.
בימים שישי ושבת התקיים באולם של ארכיון באך כנס בנושא "באך הצעיר" שבו נדון מבחר מקיף של נושאים הנוגעים לילדותו של באך ועד בערך לאמצע כהונתו כנגן עוגב בויימאר. רוב ההרצאות היו פילולוגיות מובהקות ונגעו לנושאים מרגינליים של חקר באך, כמו למשל עדויות על אופיו האלים של מנהל הגימנסיה בעיר הקטנה אורדורף שבה שהה באך הנער אצל אחיו לאחר פטירת הוריו: המנהל נהג לגדף ולהכות את תלמידיו, מה שהעלה את השאלה האם מצב עניינים זה הוא שגרם לבאך לעזוב שם ולהמשיך את לימודיו התיכוניים בלונבורג. כריסטוף וולף הציג דיוקן של מוזיקאי מן התקופה, שעל סמך פתק שהוצמד אליו אמור לכאורה לייצג את באך הצעיר – אולם הטיפוס המוצג שם נראה מאוד לא סימפטי, והייתי רוצה לקוות שזה איננו באך שלנו בימי צעירותו…
דיוקן של מוזיקאי צעיר (יוהן סבסטיאן באך?) מכרזת אירועי יובל ה-75 לארכיון באך
לואי דלפש (המבורג) ומרגרט שרר (היידלברג) הציגו עדויות להשפעה משמעותית של מוזיקה ותרבות צרפתית על חצרות האצולה במרכז גרמניה. מסתבר שגם במקומות בהם באך עבד, חלק מנגני תזמורות החצר היו צרפתים, או גרמנים שקיבלו הכשרתם המוזיקלית בצרפת. אומנם אף אחד מהחוקרים המובילים שנכחו באולם לא רצה לתת תשובה מחייבת לשאלתי האם משמעות הדבר היא שהקטעים "הצרפתיים" של באך מזמינים ביצוע לפי עקרונות ה-inégal – מכל מקום, ברור יותר ויותר שהחשיפה של באך הצעיר למוזיקה צרפתית – שבאה לפני המהפך של חשיפתו המסיבית למוזיקה האיטלקית ולז'אנר הקונצ'רטו הונציאני – לא באה רק מתוך תווים שהתגלגלו לידיו, אלא גם מהיכרות בלתי אמצעית עם מבצעים מצרפת ועם פרקטיקות ביצוע צרפתיות. כמו כן הוצגו בכנס מספר לא גדול של הרצאות אנליטיות. העוגבר והחוקר ההולנדי פיטר דירקסן הציג את פוגות המחווה שבאך חיבר בצעירותו על נושאים שאולים ממלחינים מוכרים בתקופה; דניאל מלמד (קלינטון) הציג באמצעות ניתוח פרמטרים שונים את האופן שבו ז'אנר הקנטטות הכנסייתיות הבשיל אצל באך בהדרגה במרוצת תקופת פעילותו בויימאר; העוגבר וחוקר יצירותיו המוקדמות של בך ז'אן קלוד צנדר (בזל) הציג את התגבשות סגנון הפרלוד הכוראלי לעוגב החל מיצירות מוקדמות וכאוטיות למדי ועד לסגנון ספר העוגב הקטן מתקופת ויימאר, שבו כל קטע נצמד לפיגורציה אחידה פחות או יותר; אני הצגתי מחקר קורפוס קטן על השימוש בבס למנטו כרומטי ביצירותיו המוקדמות של באך, וניסיתי להראות התפתחות הדרגתית מהירמונים מודאלים פשוטים ועד להולכת הקולות הכרומטית המורכבת בפרק המקהלה הפותח של קנטטה רי"ב 12, קטע שאותו כידוע באך עיבד 35 שנה מאוחר יותר לפרק הקרוצ'יפיקסוס מתוך המיסה הגדולה.
בסוף הכנס הציגו חוקרות וחוקרי הארכיון את פרויקט המחקר האקטואלי של ארכיון באך: "פורטל באך", זהו פרויקט מחקר בעל היקף חסר תקדים שעבורו קיבל הארכיון מימון לתקופה של 25 שנה. הפרויקט מתמקד באיתור ודיגיטציה של מסמכים ראשוניים – פחות בהוצאה לאור מחדש של יצירות באך – כשהמטרה היא לחשוף בעבודת נמלים ארכיונית פרטים ביוגרפיים לא רק על יוהן סבסטיאן אלא על כל המוזיקאים – וגם כמה מוזיקאיות – של "שבט באך" הענף על היחסים המשפחתיים ביניהם ודרכם המקצועית.
בשולי הכנס הוזמנו לחוות את האירוע השבועי הקבוע בכנסיית תומאס הקדוש: "המוטטה" – שילוב מיוחד בין טקס ליטורגי פרוטסטנטי לבין קונצרט מקהלה. בנוסף לביצוע של אחת השאקונות לעוגב "החדשות" שהתגלו, מקהלת הנערים של כנסיית תומאס, אחת המקהלות המובילות בתחום זה בעולם, הגישה ביצועים מלוטשים ונקיים להפליא של המוטטים "בוא ישו" מאת באך ו"אשרי המתים" מאת שוץ וחתמה בקנטטה רי"ב 140 "עורו" בהשתתפות נגנים מתזמורת הגוונדהאוס. הכניסה לקונצרטי ה"מוטטה" מדי יום שישי ושבת היא במחיר התכנייה – 3 יורו, והמוזיקה – מהשמיים.
ד"ר אורי רום
איזה פיספוס. "דידו ואנאס" היא אופרה יפהפייה, ובהפקה הזו הצד המוזיקלי דווקא די טוב. אבל הבימוי הורס פה הכול. הבמאי סטפנו פודה (Poda)- שאחראי גם על הכוריאוגרפיה, התפאורה, התלבושות והתאורה- יצר במה שפשוט לא מאפשרת להתחבר רגשית לדמויות. הבמה מדמה חוף ים מכוסה בחול, ובמהלך רוב האופרה היא חשוכה באופן שמקשה לזהות מי בכלל שר. רוב הדמויות מרוחות כולן באיפור ולבושות בבגדים משונים, מה שמקשה על הזיהוי עוד יותר. לכך מצטרפים רקדנים עירומים למחצה, גם הם משוחים כולם באיפור, שנעים על הבמה בתרגילי קונטקט אקרובטיים שלא קשורים לכלום. התוצאה- עומס ויזואלי לא אסתטי ומיותר, שרק פוגע במוזיקה. ויותר מהכול- הצבעים ה"מתים" של הבמה והיעדר התאורה גרמו לה להיות חסומה אנרגטית, כך שהרגשות פשוט לא עברו אל הקהל כפי שכנראה היה מאפשר ביצוע "נקי" יותר.
לטעמי, פודה נכשל כאן במבחן הבסיסי של במאי אופרה- לשרת את המוזיקה, את הזמרים ואת הקהל. איך אפשר להתחבר לדמות אנושית שאתה בקושי רואה? למה זמרים מוצבים במקומות שלא מאפשרים להם הקרנה אופטימלית של הקול? למה אי אפשר לתת למוזיקה לדבר- ולרגש – בלי להסיט את תשומת הלב לויזואליה מוגזמת?
כל זה דווקא חבל, כי הצד המוזיקלי היה כאמור די טוב. אנסמבל בארוקדה הוא הרכב מעולה, ולמרות שהאקוסטיקה של האולם לא החמיאה לו הוא עדיין נשמע טוב מאוד. מקהלת האופרה עשתה עבודה טובה כדרכה, וגם מרבית הסולנים היו טובים. המנצח גרד אמלונג (Gerd Amelung) הוביל את כולם ביד בוטחת, וההסתייגות היחידה שלי מהפרשנות שלו היתה נטייתו לעצור סופי משפטים מוזיקליים כדי להגביר מתח רגשי. לטעמי זה לא עבד, ורק פגם בזרימה הטבעית של המוזיקה.
אבל עיקר הבעיה, כאמור, היתה בבימוי. זו הפעם הראשונה שאני שומע את "דידו" בלי להתרגש עד דמעות מהקינה המפורסמת בסוף, ועוד יותר- מקטע המקהלה המרטיט שבא אחריה. לא בגלל שהזמרת (ענת צ'רני כנראה, היה קשה לזהות) לא שרה יפה, אבל היא היתה כל כך עסוקה בגירוף חול כדי לקבור את עצמה עד שקשה היה להתרכז במוזיקה. צ'רני היא זמרת מצוינת, וכל מה שפודה היה צריך לעשות כדי שהקהל יזלוג זה להעמיד אותה בקידמת הבמה ולתת לה לשיר את האריה בעדינות ובעוצמה הרגשית שהיא מסוגלת לה. בקיצור, לפעמים פחות זה הרבה יותר.
"דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל באופרה הישראלית. אנסמבל בארוקדה (בכלי תקופה מהבארוק), מקהלת האופרה הישראלית וסולנים. מנצח: גרד אמלונג. בית האופרה, 18.11.25. צילום: יוסי צבקר
התזמורת הסימפונית ירושלים חוזרת השנה לנגן גם במרכז הארץ, עם סידרת קונצרטים באולם סמולארש באוניברסיטת ת"א. היום (שישי) התקיים הקונצרט הראשון בסדרה בניצוחו של מנהלה המוזיקלי של התזמורת, יוליאן רחלין.
אולם סמולארש, כזכור, הוא אולם כנסים שבו הופיעה גם הפילהרמונית בתקופת השיפוצים של היכל התרבות. הוא אולם נעים ומרווח יחסית לישיבה, בוודאי כשיש קהל לא רב. מצד שני, הוא סובל מאקוסטיקה יבשה שאינה מחמיאה לביצועי מוזיקה. האקוסטיקה הזו טובה אולי להבלטת השקיפות בקטעים פוליפוניים, אבל פחות מתאימה ליצירת רושם רב-הוד ביצירות גדולות מהתקופה הרומנטית. על קירות האולם נתלו אמנם לוחות אקוסטיים לשיפור הסאונד, אבל הפיתרון שהם מספקים חלקי למדי. כמה חבל שאין באיזור המרכז אולם סימפוני ראוי לשמו למעט היכל התרבות (גם בית האופרה, שבו הופיעה הסימפונית ירושלים בעבר, אינו מחמיא לתזמורות).
בניכוי בעיות האקוסטיקה, ניתן היה ליהנות מלא מעט רגעים בקונצרט הזה. את התכנית פתח ביצוע מרשים לקונצ'רטו מספר 2 לפסנתר של רחמנינוב, בביצועו של הסולן הרוסי אלכסיי מלניקוב בן ה- 35 (לא לבלבל עם הפסנתרן הוותיק יותר אלכסנדר מלניקוב). מלניקוב התגלה כפסנתרן מרשים מאוד מבחינה טכנית, וניכר היה שהקונצ'רטו הקשה הזה "יושב" לו באצבעות בצורה מושלמת. התזמורת בניצוחו של רחלין ליוותה ביעילות, למעט בעיות בלאנס קלות שהאפילו מדי פעם על הפסנתר. יתכן שזה קשור לעובדה שהן הסולן והן היצירה הוחלפו ברגע האחרון עקב מחלת הסולנית המקורית, כך שלהערכתי לא בוצעו יותר מדי חזרות. להדרן ביצע מלניקוב אינטרמצו של ברהמס, בביצוע יפה ורגיש. אשמח לראות ולשמוע אותו שוב.
בחלקו השני של הקונצרט בוצעה הסימפוניה השנייה של ברהמס, יצירה שמאירה היטב את יכולתן של החטיבות השונות בתזמורת. רחלין התגלה כאן כ"מנצח של מוזיקאים"- כלומר, ניצח בצורה עניינית ונטולת אגו והצליח להוביל את התזמורת לביצוע ראוי. אמנם לא נרשמה כאן פרשנות יוצאת דופן, אבל טוב להיווכח שתזמורת ירושלים נמצאת על דרך המלך לאחר תקופה לא קלה של חילופי מנצחים. היה נעים גם לראות את התשואות של הקהל בסיום הסימפוניה, שהעידו על מעורבות ופירגון.
לסיכום: תזמורת טובה, מנצח שנראה מעורב ומחויב, אולם מרוחק יחסית ועם אקוסטיקה יבשה, קהל אוהד, ואווירה כמעט אינטימית יחסית לקונצרטים סימפוניים "גדולים". בהמשך העונה יבוצעו בסידרה חמישה קונצרטים נוספים ממיטב הרפרטואר, ומעניין לראות אם היא "תתפוס" בסצינה המוזיקלית הרוויה של תל-אביב.
בצילום: יוליאן רחלין והסימפונית ירושלים היום בת"א. צילום: לב גלפנד
הפילהרמונית פתחה אמש עונת קונצרטים חדשה בסימן חוסר וודאות: מעמדה הנוכחי של ישראל בעולם מעורר חשש שרבים מהאורחים מחו"ל יבטלו את הגעתם, והתזמורת תיאלץ לשנות את התכניות שלה בהתאם. מבחינה זו, העובדה שלהב שני מכהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת היא ברכה כפולה: מעבר לזה שמדובר במנצח נפלא, המחויבות שלו לתזמורת ולקהלה אינה מוטלת בספק ואינה תלויה בשיקולים חוץ-מוזיקליים. מה שלא פחות חשוב, כפי שראינו גם בעונה הקודמת, הוא שהתזמורת נמצאת בכושר שיא ומספקת לקהל שלה חוויות גדולות. כך היה גם בקונצרט אמש, שרגעים ממנו היו נפלאים ממש.
את שיא הערב עבורי סיפקה הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי, שזכתה לביצוע יוצא דופן מבחינת פרשנית וריגשית. לסימפוניה הזו יש בסיס תוכניתי ואוטוביוגרפי מובהק: הגורל גוזר על גיבור היצירה בדידות ודיכאון, ורק בפרק האחרון הוא מבין שהדרך היחידה להיחלץ מגורלו היא לצאת לחגוג עם אנשים אחרים ולשמוח איתם. אלא שבשיא החגיגה חוזר במפתיע מוטיב הגורל כדי ללמד את הגיבור מי שולט בעניינים, ומיד אחריו נשמע מוטיב שמזכיר את המשפט "האם זה חייב להיות" מהרביעייה אופוס 135 של בטהובן. לרגע ניתן לחשוב שצ'ייקובסקי יסיים את היצירה בטרגדיה, אבל הוא שומר את הטרגדיה לסיום הסימפוניה השישית ואת הרביעית מסיים דווקא בסיום אופטימי ומבריק בו חוזר נושא החגיגה העממית.
מנצחים רבים לאורך השנים – הבולט ביותר שעולה לי לראש הוא לאונרד ברנשטיין- ניסו ממש לספר את התכנית, הרבה פעמים עם רגשנות עודפת. אצל להב שני הגישה היתה שונה לגמרי: נדמה היה שהוא שיחרר לחלוטין את הסיפור, ושם את הדגש על המוזיקה. הפוקוס אצלו היה על ההרמוניות, על הריתמוס, על הבלטת קווים מלודיים לא צפויים מתוך החטיבות של התזמורת, וכל מה שעושה ביצוע למעניין. התוצאה היתה מסחררת, הרבה בזכות היכולת הפנומנלית של נגני התזמורת. ממש כמו לגלות מחדש יצירה שחוקה שכבר חשבתי שאי אפשר לחדש בה כלום. כל הכבוד ללהב שני (שניצח, כרגיל, ללא תווים וללא שרביט), וכל הכבוד לנגני הפילהרמונית.
את הקונצרט פתחה "פתיחה על נושאים עבריים" של פרוקופייב, יצירה חביבה שזכתה לביצוע סביר אך לא השאירה חותם מיוחד. אחריה- בסוף החלק הראשון- בוצע קונצ'רטו מספר 5 של בטהובן, "הקיסר", שגם הוא בוצע בפילהרמונית אינספור פעמים לאורך השנים. יפים ברונפמן ניגן יפה מאוד, וגם כאן להב שני הצליח להבליט קווים מעניינים ולא צפויים, אבל הפעם לא נוצר אפקט ה"וואו". אולי כי לא נוצרה הרגשה מספקת של אחדות בין הסולן והתזמורת, אולי בגלל האקוסטיקה, ואולי כי באמת קשה לחדש משהו עם יצירה כל כך מוכרת. מה שכן, ההדרן של ברונפמן ("ערבסק" של שומאן) היה קסם טהור.
נ.ב-
זו לא פעם ראשונה שהנושא עולה, ולצערנו הוא ממשיך להיות רלוונטי: התזמורת שולחת למנוייה תכנית דיגיטלית לקראת הקונצרט, עם מידע על היצירות והמבצעים. יש מנויים שקוראים את התכנייה בטלפון בזמן הקונצרט, כי הרי התזמורת שלחה את התכנייה ולכאורה "זה בסדר". אז לא, זה לא בסדר. כל פעילות עם הטלפון בזמן הקונצרט – בין אם זה "קנדי קראש" או קריאת תכנייה- מסיטה את תשומת הלב של מי שיושב לידכם או מאחוריכם. בטח אם מדובר בקריאה עם אור מסנוור לאורך זמן. התזמורת חייבת לשלוח עם התכנייה הדיגיטלית בקשה מפורשת וברורה שלא לקרוא אותה בזמן המופע. רובם המכריע של המבקרים בקונצרט מודעים לכך, אבל מספיק שיש אחד או שניים ברדיוס נראה לעין כדי לפגום בריכוז הנדרש כדי לחוות חוויה מוזיקלית מלאה.
ואם כבר בענייני טלפונים, גם לצלם את ההדרן בוידאו זה לא מגניב בכלל. זה יופי לשמור מזכרת מהקונצרט, אבל המזכרת הזו מפריעה לכל מי שיושב עשר שורות מאחורי המצלמים.. אנא, התחשבו.
מאחל לכולנו עונת קונצרטים נהדרת, והלוואי שנזכה לסיום המלחמה ולחזרת החטופים הביתה במהרה. הגיע הזמן שייגמר הסיוט הזה של כולנו.
שנה טובה!
בצילום: יפים ברונפמן // צילום: דאריו אקוסטה
דרישת שלום מפסטיבל לוצרן, שבמסגרתו אני נותן הרצאות טרום קונצרט לקבוצה מקסימה של אוהבי מוזיקה מהארץ. אמש ביקרנו כאן בקונצרט בלתי נשכח של תזמורת "דיוואן מזרח מערב", בניצוחו של דניאל ברנבוים, עם לאנג לאנג כסולן.
ברנבוים סובל ממחלה נוירולוגית, שבגללה הפסיק להופיע כסולן בפסנתר וגם ביטל לאחרונה הופעות רבות. ואכן – כואב הלב לראות אותו. הוא נראה חלש, שביר ומבולבל, הולך בקושי, והניצוח שלו מינימלי. הוא אמנם אחז שרביט ביד ימין אבל בקושי הזיז אותה, ונראה שרוב ההנחייה שלו לנגנים התמקדה בג'סטות קלות של יד שמאל. למרבה הפלא- זה הספיק. התזמורת נשמעה מעולה, ונראה היה שהנגנים נותנים את הנשמה עבור מנצחם המבוגר והחולה. היה ממש מרגש לראות את זה.
שיא הקונצרט עבורי היה "מארש האבל" מהסימפוניה מספר 3 של בטהובן ("ארואיקה"), שבוצעה בחלק השני של הערב. ברנבוים לקח את הפרק בטמפו איטי ונמנע מהדגשות דינמיות חזקות, וכך יצר פרק אישי מאוד ש-עבורי לפחות- חיבר את "מארש האבל" עם מצבו הפיזי הירוד. זה היה פרק מלא הוד ויראת קודש, שהושג ללא שום "אפקטים" של סאונד אלא דרך בנייה עוצרת נשימה של מתח דרמטי. קצת כמו הקונצרטים האחרונים של קלאודיו אבאדו החולה, שהמוזיקה הפכה בהם לאישית מאוד וגילמה את הקושי הפיזי שאיתו התמודד בשנותיו האחרונות. גם אמש זה היה פרק חזק מאוד מבחינה רגשית, עם מסר שיש בו הרבה מעבר למוזיקה.
את הזיקוקים של הערב סיפק לאנג לאנג, בביצוע פנומנלי לקונצ'רטו הראשון לפסנתר של מנדלסון. התחושה היתה שלאנג לאנג הוביל את התזמורת לא פחות מברנבוים, ולכן הטמפי הפעם היו מהירים יחסית והביצוע זרם בצורה מושלמת. כפי שנוכחנו גם ברסיטל האחרון שלו בלונדון, לאנג לאנג התבגר: הוא שיחרר כמעט לגמרי את התיאטרליות היתרה שלו, ונשאר פשוט פסנתרן אדיר שחי את המוזיקה בכל תנועה ומחווה. להדרן ניגן את "חלום אהבה" מספר 3 של ליסט, בביצוע מקסים ומלא התרפקות רומנטית. פשוט תענוג לראות ולשמוע אותו, בוודאי כשמדובר באולם בעל אקוסטיקה מושלמת כמו האולם של לוצרן.
את הקונצרט פתחה "אידיליית זיגפריד" של ריכרד וגנר, שלא הופיעה בתכנית המקורית והוספה לתכנית ימים ספורים לפני פתיחת הסיור. זה היה ביצוע שהדגיש את יופייה של נגינת המיתרים של התזמורת, אך מבחינה פרשנית הוא נשמע לי שטוח ואפילו קצת משעמם.
בתקופה האחרונה יש דיון ער לגבי עתידה של תזמורת הדיוואן: ברנבוים לא טיפח יורש, וקשה לחשוב על מנצח אחר שיהיה מסוגל לתפוס את מקומו. בכל מקרה, המלצתי החמה עבורו (לא שהוא קורא אותי) היא לפרוש מהופעות כבר כעת. ברור שקשה למאסטר כמוהו לוותר על עשיית מוזיקה ועל אהבת הקהל, אבל כבר אמש מצבו נראה גבולי. הנוסטלגיה, הקהל המפרגן והתזמורת התומכת עשו את שלהן, ובאמת יצאתי מהקונצרט הזה נפעם; אבל יש חשש גדול שאם יתעקש להמשיך להופיע הרי שזקנתו תבייש את שבעים שנות עשיית המוזיקה המפוארות שמאחוריו.
דניאל ברנבוים, לאנג לאנג ותזמורת הדיוואן אמש בלוצרן. צילום: Priska Ketterer / Lucerne Festival
המנצח האהוב גוסטבו דודאמל הופיע היום בתכנית Desert Island Discs של ה- BBC, תכנית מקבילה ל"על אי בודד" המיתולוגית של "קול המוזיקה". דודאמל מדבר בתכנית על ילדותו בברקיסימטו, על תחילת דרכו המקצועית ב"אל סיסטמה" (תכנית החינוך המוזיקלי המפוארת של וונצואלה), על גילויו כמנצח, על השרביט של לאונרד ברנשטיין שנשבר בידו במהלך קונצרט, ועוד ועוד. בין הדברים הוא משמיע קטעים מיצירות אליהן הוא מחובר במיוחד, בחירות שמשקפות קודם כל את המוזיקה הלטינית שעליה גדל ורק אחר כך מוזיקה קלאסית. ועם זאת, בסוף הוא נשאל מה היה בוחר אם היה צריך לבחור רק קטע אחד מבין השמונה- ומראה שברגע האמת הוא בוחר במוזיקה העמוקה והמשמעותית ביותר שנכתבה. ניתן להאזין לתכנית בקישור הזה.
שלום לכולם,
כמדי שנה בחודש יולי אני מצרף את רשימת הקורסים לקהל הרחב שאעביר בשנת הלימודים הבאה. לרשימה הקבועה יתווספו הפעם קורסים באוניברסיטה הפתוחה ברעננה וב"בית תיאו" בהרצליה פיתוח. מקווה שנזכה לשנת לימודים שקטה ופורה! 🌺
- אוניברסיטת ת"א- בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה // תולדות המוזיקה הקלאסית (קורס שנתי)
קורס זה מציע היכרות מקיפה ומהנה עם עולם המוזיקה הקלאסית, החל בימי הביניים ועד ימינו. לאורך המפגשים נתקדם לאורך התקופות השונות בתולדות המוזיקה, תוך עריכת היכרות עם מושגי היסוד המתאימים לכל תקופה וגיבוש "ארגז כלים" להאזנה מושכלת.
הקורס יתקיים בימי חמישי אחת לשבועיים, החל ב- 30 באוקטובר 2025.
כל הפרטים- כאן.
======================================== - האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות // היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית
(סידרה חדשה, סמסטר א+ב)
סידרה חדשה בה נתוודע ליצירות מופת של גדולי המלחינים מתקופות שונות באמצעות התייחסות למרכיבים הסטוריים, ביוגרפיים, מבניים, צורניים ורגשיים. המפגשים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מיטב המבצעים והמנצחים. אין צורך בידע מוזיקלי מוקדם.
הקורס יתקיים בשני אולמות שונים:
🌼 סינמטק תל-אביב, ימי רביעי מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב-12 בנובמבר 2025
🌼 קמפוס האוניברסיטה הפתוחה רעננה, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב–2 בנובמבר 2025.
פרטים מלאים כאן.
======================================= - מרכז תאו הרצליה פיתוח // שופן – נסיך הפסנתר
סידרה חדשה במסגרת "אסכולות" של האו"פ
קורס סמסטריאלי חדש שיוקדש כולו ליצירותיו של פרדריק שופן. במהלך הקורס נכיר לעומק מבחר מיצירותיו של שופן, ננתח צורות ומבנים מוזיקליים, ונאיר סוגיות של פרשנות ואסכולות נגינה שונות.
בסמסטר ב' אעביר במרכז תאו קורס סמסטריאלי נוסף- שיוקדש כולו למוצרט 🌺
🌼 מרכז תרבות תאו הרצליה, ימי חמישי בשעה 11:30, החל ב- 6 בנובמבר 2025.
כל הפרטים – כאן.
=======================================
4. זמן אשכול – סינמה סיטי // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה)
בסדרה מהנה זו נתוודע לכמה מיצירות המופת של גדולי המלחינים מתקופות שונות, תוך התייחסות למרכיבים מבניים, צורניים ורגשיים. המפגשים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מיטב המבצעים והמנצחים.
הקורס יועבר בשני אולמות שונים:
🌼 סינמה סיטי גלילות, ימי שני בשעה 11:00, החל ב-3 בנובמבר 2025. פרטים מלאים כאן.
🌼 סינמה סיטי ראשל"צ, ימי שלישי בשעה 11:00, החל ב-4 בנובמבר 2025. פרטים מלאים כאן.
=================================
5. מרכז הבמה גני תקווה // שיאי המוזיקה הקלאסית (קורס שנתי, ערב)
בסדרה מהנה זו נתוודע לכמה מיצירות המופת של גדולי המלחינים מתקופות שונות, תוך התייחסות למרכיבים מבניים, צורניים ורגשיים. המפגשים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מיטב המבצעים והמנצחים.
גני תקווה- מרכז הבמה, ימי חמישי אחת לחודש בשעה 18:00, החל בתאריך 7 בנובמבר 2024.
פרטים מלאים כאן.
עוד לא שככה ההתפעלות מ"טורנדוט" באופרה הישראלית, ועכשיו הגיעה תורה של הפילהרמונית להעלות את אחד הקונצרטים היפים שזכורים לי בשנים האחרונות. ובדומה לאופרה- גם כאן ההתלהבות אינה רק מהביצוע הנהדר, אלא גם מהעובדה שמי שעומדים מאחוריו הם מוזיקאים ישראלים – ומוזיקאיות ישראליות- שמנגנים ומנגנות ברמה הגבוהה ביותר שיש. בראשם הפעם עמדו להב שני כמנצח, הצ'לנית ליה חן פרלוב כסולנית, הכנרת ניצן ברתנא בהופעת בכורה פנטסטית ככנרת ראשונה של התזמורת, ושורת סולנים מצוינים מהתזמורת במהלך הביצוע של "שחרזדה".
השיא הראשון של הערב היה ביצוע נפלא לקונצ'רטו לצ'לו של אלגר. היצירה הזו חוברה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, והסנטימנט שלה- שמשלב צער, טרגדיה וכאב עם רצון לשלווה ונחמה – רלוונטי מאוד לתקופה הנוכחית. מעבר למוזיקה היפהפייה, גם הצד האנושי של הביצוע היה מרגש מאוד. הסולנית היתה ליה חן פרלוב, צ'לנית ראשונה בפילהרמונית מזה כשלוש שנים. הביצוע שלה היה נפלא: ללא מניירות של סולן סופר-סטאר, אלא נגינה ישירה ומלאת רגש שהגיעה מהבטן ומהלב. כצפוי, שיאו הריגשי של הקונצ'רטו היה בפרק האדאג'ו השני, שהיה פשוט חלומי. להב שני ליווה בניצוח קשוב ומאפשר, ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף העידו שאני לא היחיד שיצא מגידרו. גם בחירת ההדרן היתה מיוחדת- לא הדרן לצ'לו סולו, אלא כזה שמשלב את התזמורת ("הברבור" מתוך "קרנבל החיות" של סן-סנס). זהו קטע שאפשר להפוך בקלות לעיסה רומנטית דביקה, אך ליה חן פרלוב ביצעה אותו במידה מדודה ומדויקת של ויבראטו וגם הניצוח של שני לקח אותו לכיוון זורם ולא רומנטי מדי.
שיאו השני של הערב היה בביצוע אדיר ל"שחרזאדה" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב. שני ניצח על היצירה מפרטיטורת כיס (שנראה שלא ממש נזקק לה), והוביל את התזמורת ללא שרביט. זה היה אחד הביצועים היפים ששמעתי ליצירה הזו: מלא צבע ואנרגיה, סוחף, ומאפשר לסולנים מתוך התזמורת לזהור. מרגשת במיוחד היתה הכנרת הראשונה בקונצרט, ניצן ברתנא, שהופיעה כאמור בהופעת בכורה בתפקיד. לכינור הראשון יש ביצירה תפקיד סולו מרכזי (הנושא המסתלסל של שחרזדה), וברתנא ביצעה אותו בנגינה יפהפייה ומלאת ביטחון ונוכחות. בסיום הקונצרט רוב רובו של הקהל נשאר באולם והודה לה במחיאות כפיים סוערות, במקום לבצע את ההימלטות המסורתית לחנייה. יכול להיות שהגיעו ימות המשיח?
את הקונצרט פתחה יצירה קצרה בשם "איור שער", של המלחינה הקוריאנית אונסוק צ'ין (ילידת 1961). אף פעם לא הצלחתי להתחבר למוזיקה של צ'ין, אבל נראה לי ש"איור שער" היא התחלה טובה למי שמבקש להכיר אותה. זו יצירה של כשמונה דקות, שמבוססת על פרגמנטים קצרים מיצירות מרכזיות לאורך תולדות המוזיקה. הפרגמנטים האלו אינם מוצגים כפי שהם מופיעים במקור, אלא עוברים "טיפול הזרה": לדוגמא, נושא של צ'ייקובסקי שמוצג בסגנון של פייר בולז, או הרמוניות ברוקנריות שמוצגות בסגנון של אנטון וברן. פה ושם אפשר לזהות את המקור, אבל לא זהו העניין כאן אלא דווקא המצלולים התזמורתיים שנוצרים כתוצאה מההתכה הזו. זו לא מוזיקה שהייתי מאזין לה באוטו, אבל היא נגישה בהחלט ומציעה תרגיל מעניין של זיהוי רפרטואר וסגנונות הלחנה שונים.
בסופו של דבר, הן "טורנדוט" באופרה והן הקונצרט אמש בפילהרמונית נותנים הרבה תקווה לעתיד. ישראל נמצאת במצב מאתגר מאוד מבחינת הגעת מנצחים וסולנים אורחים מחו"ל, ושני גופי המוזיקה האלו מראים שיש בישראל כוחות מקומיים ברמה שאינה נופלת מזו שאפשר לשמוע באולמות הגדולים ביותר בעולם. משמח לא פחות היה לראות בקהל אמש מספר רב באופן חריג של צעירים, עניין נדיר ביותר בקונצרטים קלאסיים. אולי באמת הגענו לימות המשיח.
הפילהרמונית הישראלית מבצעת יצירות מאת אונסוק צ'ין, אלגר ורימסקי-קורסקוב. צ'לו: ליה חן פרלוב. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, 5.7.2025.
קרדיט צילום: מירי דוידוביץ'
וואו- זוהי המילה הראשונה שעולה לראש כשבאים לסכם את ההפקה הנהדרת הזו. קשה להאמין שביצוע כל כך מהודק התאפשר אחרי ארבעה ימי חזרות בלבד, במרתון קדחתני שהתחיל מיד לאחר הפסקת האש.
כבר הרבה זמן לא שמעתי את תזמורת האופרה מנגנת בצורה כל כך מבריקה ומלאת עוצמה, ואת מקהלת האופרה שרה בצורה כל כך חמה ומשכנעת. הרבה מהקרדיט לכך מגיע למנצח דן אטינגר, שהוביל את הערב ביד בוטחת החל מהצלילים הראשונים. אטינגר פתח את האופרה בטמפו מהיר, הבליט קווים מלודיים שנותרים נסתרים בדרך כלל, וניצח בצורה פרטנית מאוד שככל הנראה היתה נדרשת עקב מספר החזרות המצומצם. זה עבד כמו קסם: היה תענוג לראות אותו מפסל את השירה של הזמרים ואת הקווים של הנגנים, והיה גם תענוג לראות אותם סומכים עליו ונענים לו בגמישות והתלהבות. ממש תצוגת תכלית מרהיבה של קשר פורה בין מנצח למבצעים.
מבין הזמרים, בלטו אלה וסילביצקי בתפקיד ליו (לא זוכר פעם אחת שוסילביצקי לא היתה מעולה, וגם הפעם הסטטיסטיקה נשארה איתנה); הבאס גודרג'י יאנלידזה בתפקיד טימור; ואלנה מיכאיילנקו בתפקיד טוראנדוט. מיכאיילנקו הציגה קול גדול ויפה אך גם מוזיקלי ולא צעקני, שילוב נדיר ומבורך בכל הנוגע לתפקיד הקשה הזה. אהבתי גם את איתן דרורי, ששר את התפקיד כפוי הטובה של הקיסר הקשיש אלטום. פוצ'יני כתב שהזמר בתפקיד זה אמור לשיר "בקול עייף של זקן תשוש", ודרורי הצליח להפיק קול שמצד אחד אכן היה יבש אך מצד שני גם מלא עומק ומעורבות רגשית. בראבו.
למען התמונה המלאה צריך לציין גם כמה דברים שפחות עבדו בעיני. הראשון- הטנור אלכסנדרס אנטוננקו (כלאף). משהו בקול שלו היה מתכתי מדי, והיתה לו נטייה לסגור את המשפטים המוזיקליים מוקדם מדי. זה הגיע לשיא באריה המפורסמת "נסון דורמה", שנשמעה די מפוקששת (וטוב עשה אטינגר שהזרים את המוזיקה הלאה כפי שכתוב בתווים, ולא סגר את הארייה על האקורד המסיים כדי לאפשר מחיאות כפיים- טריק שאהוב על זובין מהטה לדוגמא). עוד ריג'קט קטן היה בהעמדת מקהלת הילדים: יש משהו מאוד מרגש בצפייה במקהלת ילדים בפעולה, וכאן המקהלה היתה בחושך מאחור כך שהרבה מהאפקט הלך לאיבוד (בעיקר בהמנון המקדים את הופעתה של טורנדוט). אבל- כפי שאומרים בעולם המשפט- כל אלו זוטי דברים. התמונה הכללית היא של הצלחה כבירה של האופרה הישראלית, תזמורת ומקהלת האופרה, רוב הסולנים, ובראש כולם דני אטינגר. ערב אדיר ומומלץ בחום.
טורנדוט מאת פוצ'יני באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. יום חמישי, 3.7.2025.
בעיקר מוזיקה 